החלטה בתיק בש"פ 1552/04

           ביום 16.10.03 הוגש בבית-משפט השלום בבאר שבע כתב אישום נגד העורר. כתב האישום מייחס לעורר עבירות של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים, גניבה, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, נהיגה ללא רשיון ונהיגה ללא ביטוח. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה על מעצרו של העורר עד תום הליכים, אך הואיל ואותה עת היה העורר שפוט למאסר - אשר עתיד היה להסתיים ביום 23.1.04 - הסכים בא-כוחו למעצרו, בכפיפות לקבלת תסקיר מעצר ועוד.

           חלפו-עברו שלושים ימים מאז הגשת כתב האישום בעוד צו המעצר בתוקף, וחרף הוראת סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996 (חסד"פ) לא החל משפטו של העורר. מטעם זה הורה בית-המשפט ביום 16.12.03, בהסכמת המדינה, לשחרר את העורר ממעצרו בתנאי ערבות מסויימים. כבר באותו היום קוים הליך מענה פורמלי לכתב-האישום.

           למחרת היום, ביום 17.12.03, עתרה המדינה מחדש על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, על-פי הראיות לכאורה שנאספו אל תיק המשטרה ובהתקיים כל שאר התנאים המצדיקים, לדעתה, מעצר עד תום ההליכים. בית-משפט השלום נדרש לשאלה אם יש ונכון להורות על מעצרו של העורר בשים לב לכך שהוחזק במעצר שלא כדין כחודש ימים, ולסופו של דיון החליט כי אין הצדק להורות על מעצר כבקשת המדינה. המדינה עררה על החלטה זו, ובית-המשפט המחוזי הפך את הקערה על-פיה. בהחלטתו עמד בית-המשפט על ההצדק למעצרו של העורר לגופם של דברים, ואשר לטענה בדבר החזקתו שלא כדין במעצר במשך כשלושים ימים, על טענה זו הגיב בית-המשפט באומרו כי העורר היה בפועל נתון במאסר בשל עבירות קודמות שביצע, ועל-כן אין מעמדו כמעמד אדם שיצא לחופשי ומבקשים עתה להשיבו אל מאחורי סורג ובריח. עוד הוסיף בית-המשפט ואמר, כי אין די בשגגה שיצאה מלפני המדינה כדי לחייב שחרורו של העורר ממעצר. שומה עליו על בית-המשפט, בכל מקרה, לאזן בין האינטרסים המושכים לצדדים ולהחליט על-פי האינטרס הנעלה. חייבים אנו אמנם להיות חרדים לחירותו של האדם, אך בה-בעת אין לשכוח גם את זכויות היסוד של קורבנות העבירה בפועל ובכוח. וכך, לסופו של יום, החליט בית-המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

           אני מסכים להחלטתו ולהנמקתו של בית-המשפט המחוזי ואין לי מה להוסיף, לא להחלטה ולא להנמקה. אכן כן: בנסיבות אלו ואחרות אין זה נכון ואין זה ראוי להחזיר אדם למעצר לאחר ששוחרר ממעצר ולו בשגגה. הטעם לדבר טעם מוסרי הוא: אדם ששוחרר ממעצר צופה ומצפה כי מעתה יונח לו בחופש, והנה לפתע נופלים עליו ומבקשים לעוצרו שנית. הציפייה של האדם ראויה היא להגנה, ומכאן הסברה כי את הנעשה אין להשיב. ואולם שיקול זה, עם כל החשיבות הנודעת לו, שיקול בין שיקולים הוא, ואפשר שיקולי-נגד יכריעו את הכף. אין צורך להרבות בדוגמאות והרי הדברים מדברים בעדם.

           בענייננו שלנו לא נגרם לעורר כל עוול שהוא, והרי בשלילת חופש היה ובשלילת חופש נותר עד שהוחלט פעם שנייה לעוצרו. אפשר שגם בענייננו פיתח העורר ציפייה כי לאחר שיחרורו ממאסר, ביום 23.1.04, לא יעבור ממאסר למעצר, אלא שציפייה זו ציפייה רחוקה היתה, ובוודאי אין היא שקולה כנגד השיקולים הכבדים האחרים המצדיקים מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

           לגופם של דברים יש-ויש הצדקה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. נוסף לעבירות המיוחסות לעורר עתה - עבירות שהעורר ביצע(לכאורה) בעת שהיה בחופשה מבית-האסורים - נושא הוא מאחורי גבו קופה ארוכה וכבדה של שרצים. לחובתו עבירות רכוש, שוד, בריחה ממשמורת, התפרצויות, שימוש ברכב ללא רשות ועוד. העורר נדון כבר חמש פעמים למאסר בפועל לתקופות חודשים שאינן קצרות, וכיום תלויים ועומדים נגדו ארבע מאסרים על-תנאי - גם הם לתקופות חודשים לא קצרות. אכן, העורר הוכיח עצמו כשור מועד, וראויה היא החברה כי תוגן מפניו לעת שמשפטו תלוי ועומד.

           אני מחליט לדחות את הערר.

היום, ב' באדר תשס"ד (24.2.2004).        

                                                                   ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: